פסק-דין בתיק ע"א 1713/05

סגן הנשיאה השופט שמואל ברלינר (אב"ד)

1.         המערער נפגע בתאונה מיום 30.1.2001 כשנפל מן המשאית בה נהג בעת שחנתה בחצרי מעבידו. תביעתו לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה נדחתה, על-פי שתי החלטות שניתנו בערכאה הראשונה (בית משפט השלום בחיפה, ת"א 11908/01), עליהן נסב הערעור:

הראשונה היא מיום 30.12.2002 מפי כב' השופטת בר-זיו, שהחליטה כי התאונה איננה תאונת דרכים, כמוגדר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג-1975 (להלן - החוק או חוק הפיצויים).

השנייה היא פסק דינו של כב' השופט חדיד מיום 25.8.2005, בו פירט כי אינו יכול לסמוך על עדות המערער, בה מצא סתירות להן לא נמצא הסבר סביר, קבע כי התובע לא הצליח להוכיח את גרסתו באשר לאופן אירוע התאונה, ודחה, על כן, את התביעה וחייב את המערער לשלם למשיבים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ש"ח ומע"מ.

2.         לטענת המערער, יש לקבוע (לאור ההלכה שנקבעה ביום 13.12.2004 ברע"א 418/03 אוסם נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541) כי התאונה, שאירעה לטענתו תוך כדי הירידה מן המשאית, היא תאונת דרכים. לחלופין, מוסיף וטוען המערער, יש לקבל את הטענה כי התאונה אירעה ברשלנותם של המשיבים, ולהטיל עליהם אחריות בנזיקין.

3.         מדובר במשאית "רם-סע" המצוידת במנגנון הרמה הידראולי להעמסה ופריקה של מכולות האשפה שהיא מובילה. התאונה אירעה בשעת בוקר, בחצר המבנה בו ממוקמים משרדי הנתבעים. המערער הגיע למקום, החל להעמיס מכולה על המשאית, נתגלתה הנזילה, המכולה נפרקה חזרה לארץ, ואז עלה המערער על המשאית כדי לתקן את התקלה. לאחר מכן היה עליו להעמיס שוב על המשאית את המכולה ולצאת לדרך.

כשהבחין המערער בדליפת השמן מן הצינור, הוא טיפס ועלה על המשאית כדי לטפל בנזילה, ולפי תצהירו, עליו לא נחקר ושהאמור בו ששימש בסיס לדיון במחלוקת הנוגעת לסיווגה של התאונה: "לאחר שסיימתי בדיקת הצינור הנוזל וניסיתי לתקן התקלה, ביקשתי לרדת מהמשאית על מנת לחזור לתא הנהג, אך כאשר הצבתי את רגלי על הכנף האחורית של המשאית בדרכי לרדת ממנה, החליקו רגלי מעל גבי הכנף הנ"ל [...] ועקב כך נפלתי מהמשאית לקרקע ונפגעתי [...]".

4.         בערכאה הראשונה טען המערער כי התאונה היא תאונת דרכים, שכן מדובר בטיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב. כמו כן הוא טען כי מדובר בניצול הכוח המכני של הרכב, וכי התאונה אירעה תוך כדי ביצוע פעולת לוואי לשימוש תחבורתי ברכב.

כב' השופטת בר-זיו הסתמכה, בין היתר, על פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 1300/00 הפניקס נ' סימון כהן, תקדין עליון 2000(3) 367, ובע"א 4469/95 דראושה נ' אררט, פ"ד נ(3) 475, וקבעה כי "בענייננו - הטיפול אותו ביצע התובע במשאית לא היה טיפול או תיקון דרך כיוון שלא נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי והוא לא בוצע אגב הנסיעה או לצורך המשכה המיידי. [...] גם אם עסקינן בטיפול", הוסיפה וקבעה, "הוא לא בוצע 'בדרך' אלא 'בבית' - דהיינו בחצרים של מקום העבודה." בנידון זה הפנתה כב' השופטת בר-זיו לע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, פ"ד נא(5) 208 ולת"א (ירושלים) 2562/00 עזבון שלום נ' ציון, תקדין מחוזי 2001(2) 14403.

            באשר לניצול הכוח המכני נקבע כי אף שמנוע המשאית פעל בעת אירוע התאונה, הרי "בענייננו - אין קשר סיבתי עובדתי בין החלקת התובע על השמן לבין העובדה שבאותה עת פעל מנוע המשאית ולפיכך, ממילא, נקל לקבוע כי התאונה לא ארעה 'עקב' ניצול הכוח המכני של המשאית".

            לאור כל זה, ולאחר שנקבע בהחלטת כב' השופטת בר-זיו כי "הטיפול שביצע התובע במשאית אינו נופל בגדר הגדרת 'שימוש ברכב מנועי', כאמור בסעיף 1 לחוק", הוחלט כי התאונה אינה תאונת דרכים.

5.         כב' השופט חדיד דן, כאמור לעיל, בנסיבות המדויקות הנוגעות לאופן אירוע התאונה ושמע את הראיות בקשר לכך. בפסק דינו הוא בחן ומצא סתירות רבות בעדותו של התובע, להן, כך הוסבר בפסק הדין, לא נמצאו הסברים מניחים את הדעת. עדותו של התובע לא נמצאה אמינה, ולפיכך לא יכול היה כב' השופט חדיד לקבוע ממצאים על אופן אירוע התאונה. נקבע, על כן, כי התובע לא הצליח להוכיח את גרסתו, לפיה נפל מכנף המשאית עליה נשפך השמן בעת שהניח עליה את רגלו כשביקש לרדת מן המשאית בעומדה בחצר המבנה של משרדי מעבידו קודם ליציאה לעבודת ההובלה באמצעות המשאית.

            קביעות אלה של כב' השופט חדיד מבוססות על ניתוח מפורט של העדויות ועל מידת האמון שהוא רחש למערער. בכך אין ערכאת הערעור מתערבת, אלא במקרים קיצוניים וחריגים, ולא כך המקרה בענייננו.

            לאור האמור יש לדחות את הערעור על פסק הדין.

            על פניו די בכך כדי להביא לדחיית הערעור על החלטת כב' השופטת בר-זיו, שהרי אם לא הוכחו נסיבות הנפילה, אין כל רבותא בשאלה אם הנסיבות שנטענו בכתב התביעה נופלות להגדרתה של "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, אם לאו.           עם זאת, ולמעלה מהנדרש, הואיל והצדדים הרחיבו גם בסוגיה זו, נביע דעתנו גם בכך.

6.         כב' השופטת בר-זיו דנה בטענה כי מדובר בתאונת דרכים, על יסוד העובדות המוסכמות, כמפורט בתצהירו של המערער: "ביקשתי לרדת מהמשאית על מנת לחזור לתא הנהג, אך כאשר הצבתי את רגלי על הכנף האחורית של המשאית בדרכי לרדת ממנה, החליקו רגלי מעל גבי הכנף הנ"ל שהיתה מזוהמת כולה בשכבת שמן [...] ועקב כך נפלתי מהמשאית לקרקע [...]".

ההחלטה ניתנה לאחר שהוגשו לה סיכומיהם של הצדדים לגבי השאלה שבמחלוקת.  בסיכומי המערער, בפרק הנוגע לעובדות המקרה, מפורט כי הוא "ביקש [...] לרדת מהמשאית על מנת לחזור לתא הנהג, אך כאשר הציב את רגלו על הכנף האחורית של המשאית בדרכו לרדת ממנה, החליקו רגליו מעל גבי הכנף [...] ועקב כך נפל מהמשאית [...]". לאחר מכן פירט בא כוח המערער את טענותיו באשר למצב המשפטי, ובנידון זה טען כי מדובר ב"טיפול/תיקון דרך" (ר' עמ' 3 עד עמ' 5 לסיכומים); כי מדובר ב"ניצול הכוח המכני" (עמ' 5 עד עמ' 6), ולסיכום נטען כי המקרה הוא תאונת דרכים, שכן הוא נופל לגדר ההגדרה שבחוק הפיצויים "בין אם מכוח היות המקרה 'תיקון דרך' ובין אם משום החזקה החלוטה המרבה של 'ניצול הכוח המכני'".

            בערכאה הראשונה לא נטען אפוא כי התאונה אירעה תוך כדי הירידה מן המשאית. אוזכר רק כי היה זה כשהמערער ביקש לרדת מן המשאית והיה בדרכו, על המשאית, כדי לרדת ממנה.

            גם בכתב הערעור המונח בפנינו לא טען המערער כי התאונה אירעה תוך כדי ירידה מן המשאית. בא כוח המערער ייחד פרק מיוחד בהודעת הערעור ל"סיווגה של התאונה כתאונת דרכים" (עמ' 4 לסיכומים, סעיפים 1 ו-2). נטען בפרק זה כי תיקון הנזילה בצינור השמן "מהווה 'תיקון דרך' אשר נועד למנוע ולהקטין את הסיכון התעבורתי, הכרוך בהמשך הנסיעה עם צינור שמן דולף", ולכן הוא בא בגדר "תיקון-דרך או טיפול-דרך" בהגדרת השימוש שבחוק, וכן כי מדובר בניצול הכוח המכני, שכן נזילת השמן "קשורה קשר הדוק וישיר לניצול הכוח המכני של הרכב".

            משעה שלא נטען בערכאה הראשונה ובהודעת הערעור כי התאונה אירעה תוך כדי ירידת התובע מן המשאית, אלא רק לקראת אותה ירידה, אין להחיל על המקרה דנן את הלכת אוסם הנ"ל, ויש לדחות את טענת המערער לגבי סיווג התאונה על-פי המונח "ירידה ממנו" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.